פסיכותרפיה רגישת‑תרבות

טיפול רגיש-תרבות, או בשמו המדויק יותר "גישה מודעת-הקשר", הוא סוגיה עמוקה ורחבה. לפיכך, לפני שאתייחס להיבט המקומי שלה – הדתי והחרדי – אפרוס את היריעה להקשרים התיאורטיים והאוניברסליים.

רקע

פרויד סבר שהתיאוריה הפסיכואנליטית שהמשיג היא תגלית מדעית, ולפיכך אוניברסלית. הוא הכיר בצורך להנגיש אותה לציבור הרחב, אך סבר שלא יהיה צורך בשינויים מהותיים (פרויד, 2002). כיום כמעט אין הוראה של טיפול רגשי רגיש-תרבות בלימודי הפסיכולוגיה, וקיימת למידה מועטה שלו בלימודי העבודה הסוציאלית (שושנה, 2021). ייתכן שההסבר לכך נעוץ בשאיפה להפוך את הפסיכולוגיה ואת הטיפול ל"מדעיים", ובחוסר הרצון להכיר בהשפעה התרבותית, המקנה לדיסציפלינה ממד נזיל ולא מבוסס. כיום, למעלה ממאה שנים לאחר שהדברים נכתבו, יש בידינו אפשרות לבדוק את דברי פרויד כפי שבאו לידי ביטוי בשטח, באמצעות מחקרים המתארים מפגשים בין פסיכולוגים ואנשי טיפול שהוכשרו במוסדות מערביים לבין אוכלוסיות שאינן מערביות.

תמונת מצב

סדרת מחקרים שנעשתה בקרב ניצולים קמבודים וצאצאיהם, שחוו את רצח העם בתקופת הקמר רוז' בסוף שנות השבעים, חשפה כי אופני חוויית המצוקה וההתמודדות עמה מתנגשים עם ניסיונות ההתערבות של מיזמים מערביים שביקשו להגיש עזרה נפשית (Kidron, 2012; Kidron, 2020). המרואיינים הקמבודים תיארו איכויות תרפויטיות דווקא בשכחה ובהימנעות מחשיבת-יתר. הם דיווחו שהבודהיזם הקמבודי מעודד את שכחת העבר הטראומטי, ואינו רואה ברפלקסיה אידיאל נפשי.

מחקר אחר מצא הבדלים ביחסם של אנשים לקולות שווא בארצות הברית, בהודו ובגאנה. בארצות הברית תיארו המרואיינים את הקולות כהיעדר שפיות: הקולות אמרו להם דברים שליליים, כגון שהם חסרי ערך או שעליהם להתאבד. לעומת זאת, בהודו ובגאנה תיארו המרואיינים יחסים עשירים עם הקולות, שביקשו מהם להתעלם מהרשע, להימנע מבדידות ולבצע פעולות חיוביות. החוקרים הסיקו כי חוויית שמיעת הקולות מעוצבת על ידי התרבות המקומית (Luhrmann et al., 2015).

מחקר נוסף בדק את יחסן של נשות אסירים בישראל לקבוצות תמיכה (Frantsman-Spector & Shoshana, 2018; Shoshana, 2019; Shoshana, 2020). בסדרת המחקרים נמצא כי התיאורים העצמיים של מרבית הנשים הדגישו את היותן "חזקות", "שורדות", "ביצועיסטיות", "תקתקניות", "סופר-וומן", "ישרות" ו"נאמנות". הנאמנות התקשרה לאהבה לבן הזוג, לנאמנות אליו, למוכנות להקרבה ולחשיבה שאינה ממוקדת בטובתן שלהן. התרחיש התרפויטי של האהבה, כפי שמדגישה סווידלר, הוא מילוי צורכיהם של בני הזוג כאינדיבידואלים, תוך מימוש עצמי (Swidler, 2001). אצל הנשים הללו, הנאמנות לבן הזוג לא אפשרה להן לראות את עצמן כקורבן, והצורך למלל את רגשותיהן נתפס כחולשה ואף כאגואיזם, כפי שתיארה אחת המרואיינות:

"רגע, חכה, זה לא נגמר, היא [העובדת הסוציאלית] ממשיכה ומתלוננת שאני ויתרתי על עצמי, שאני קורבן... זה אגואיסטי לדבר על עצמי כל כך הרבה... זה גם לא עושה טוב לנפש לדבר כל כך הרבה על הכאבים והרגשות שלי." (מובא אצל שושנה, 2021, עמ' 25)

ניתן לראות את גילומם של מחקרים אלו בהגדרה הפסיכיאטרית שנקבעה ב-DSM-5 תחת הכותרת "ביטוי תרבותי של מצוקה", שעניינה "הדרכים שבהן קבוצות תרבותיות חוות ומבטאות סבל, בעיות התנהגותיות, מחשבות טורדניות או רגשות" (American Psychiatric Association, 2013, p. 787).

למה זה כך? עיוורון צבעים

התפיסה הטיפולית מבוססת על העמדת הסובייקט במרכז – "דע את עצמך" (Moskowitz, 2001) – ויש בה הדגשה של ההיבטים הרציונליים והביקורתיים (נוימן, 2022; Shoshana, 2020). כמו כן, התפיסה הטיפולית מאמינה בדיבור, או ב"הוצאת הדברים החוצה" (קתרזיס), ככלי טיפולי (שושנה, 2021). יתרה מזו, התפיסה הניאו-ליברלית סבורה כי המבנים החברתיים הכלליים אינם אלא שעבוד של הפרט לכוחות הגדולים ממנו, ויש לפרק הבניות אלו ולאפשר לפרט לחיות את חייו באופן חופשי. הברית הרעיונית בין המקצועות הטיפוליים לבין התפיסה הניאו-ליברלית אינה עולה בקנה אחד עם התפיסה הקולקטיביסטית המצויה בדרך כלל בקבוצות מיעוט (ראו: שושנה, 2021, עמ' 17).

ההכחשה וההשתקה של כל הכרוך בגזע, באתניות ובגזענות, לצד העדפת שיח א-פוליטי ופסיכולוגיזציה של בעיות חברתיות שהן מבניות במהותן, מפעילות אידאולוגיה המכונה "עיוורון צבעים" (Hardie & Tyson, 2013). מצב זה עלול להוביל לחיכוכים בין אנשי הטיפול המערביים לבין קבוצות מיעוט, העשויות לתפוס את המהלך כולו כ"קולוניאליזם תרבותי" (Coutts-Smith, 2002).

תמונת מצב בציבור הדתי, החרד"לי והחרדי

אבקש להעמיד לרשות הקוראים את ניסיוני הקליני, המשתרע על פני כל המגזרים הנזכרים: הדתי, החרד"לי והחרדי. מניסיוני עולה שהרתיעה היסודית ביותר מפסיכותרפיה במגזרים אלו דומה לזו שתוארה במחקר על נשות האסירים. ראשיתה של הרתיעה בשוני של השיח, שאינו מורגל לדבר על עצמו, ואף רואה בכך אגואיזם. על בסיס זה ניתן לראות עוד נימים וגוונים. יש (לעיתים נערים אידיאליסטים) הרואים חולשה וחוסר גבריות בתלות שבטיפול, כפי שהם תופסים אותה. ויש (לעיתים תלמידי חכמים) המתקשים לשוחח בשפה הרגשית, משום שהורגלו לשיח השכלי. יש הרואים בנטייה לבקר גם את הטוב כפירה בעצם קיומו (ראו את התייחסותו של כהנא לאמת שברתיעה זו: כהנא, 2020). ישנם עוד גוונים רבים, שבסופו של דבר מביאים לידי ביטוי את הפער הערכי בין הפסיכולוגיה המערבית לבין מערכת הערכים הדתית, החרד"לית והחרדית. הצעתי היא לא להקל ראש במכשולים אלו.

אבקש לשתף בחוויה שהייתה מנת חלקי, ובכך להדגים את הקושי שבדבר, גם למי שמעוניין להיכנס לשיח הטיפולי. המעבר מישיבה גבוהה ללימודי טיפול באקדמיה הוביל לחוויות קונפליקטואליות. לא חשתי קושי לקרוא טקסטים שאינם עולים בקנה אחד עם דעותיי, ואף לא בסוגיות בעייתיות אחרות; בעיקר צף בי קושי במפגש עם הדחיפה למלל רגשות באופן אינטנסיבי. הייתי מתאר זאת כ"זרם חשיבה, הרגשה וחיים" הפוך מזה שהייתי רגיל לו. בישיבה, חלק מעבודת ה' נתפס כרצון להיות "כללי" יותר, ולא לשים את רצונותיי במרכז. ואילו הלימודים הטיפוליים המערביים מדגישים את הצורך לדבר על הרגשות הכמוסים, לדון בהם ולהעמיק בהם כחלק מתהליך הריפוי. בתחילת הדרך המתח שבקונפליקט היה רב כל כך, עד כי חשתי שעצם השיח הטיפולי הוא "חטא" (!). כלומר, איכות הסתירה בין הנטייה שבעבודת ה', כפי שתפסתי אותה אז, לבין השיח הטיפולי, הייתה דומה לאיכות של דבר האסור מבחינה הלכתית.¹

אז מה בעצם עושים?

אף שבסקירה הדגשתי את נקודות הקונפליקט, בשטח הדברים נראים אחרת. בסופו של דבר המפגש הפסיכותרפויטי הוא מפגש בין בני אדם. עיקר עניינה של הפסיכותרפיה (ראו: מהו טיפול באמצעות פסיכותרפיה?), בדגש על שני העשורים האחרונים, הוא להימנע מהבאת אג'נדה, ולעשות שימוש ב"כאן ועכשיו" העולה מן המפגש (ראו למשל: אוגדן, 2001). בסופו של דבר מדובר, כמו בכל דבר אמיתי, באיזונים, והשאלות המרכזיות הן:

1. כמה שונה תפיסתך מן התפיסה המערבית? אף שלחלקנו נדמה שאנו מתנגדים לתפיסה המערבית ואף "לוחמים" בה, לעיתים חלקים ממנה (חיוביים וחיוביים פחות) חודרים אל קרבנו, כך שהפער אינו גדול כל כך.
2. כמה המטפל רגיש? ככל שהמטפל רגיש לעמדה ולרגשות הדתיים, או לערכים החברתיים השונים, יקל לגשר על הפער.
3. כמה המטפל מקצועי? זוהי השאלה המרכזית. ככל שאיש הטיפול מקצועי יותר, הוא רוכש את היכולת שלא לייעץ למטופל מתוך עמדותיו, אלא להתבונן בממצאים מתוך סקרנות ופתיחות אמיתיות, ולחשוב יחד עם המטופל על טובתו שלו – על הנכון וההסתגלותי עבורו, בחברה שבה הוא חי ועל פי הערכים שבהם הוא מאמין.

אבקש להדגים נקודה זו. יהושע ורעייתו² נפגשו עמי במסגרת הדרכת הורים. ילדם התקשה לבטא את עצמו בחברה. כאשר ביקשתי מן האב לתאר את התפתחות הקושי של בנו, הוא אמר: "ראה, אני מניח שלפי החכמה שאתה למדת, מה שאומר לך לא יסתדר. בכל זאת אני אומר, משום שזה מה שאני באמת חושב. לדעתי לבן שלי יש דיבוק. אשתי התייחסה אליו במקרה אחד באופן שהפחיד אותו, ראיתי את עיניו. הוא בני האהוב ביותר. אסור להגיד את זה, אבל חשבתי: אם זה כבר קורה למישהו, למה לו?".

תשובתי ליהושע הייתה: "אינני מזלזל באמונותיך. אולם, כפי שאמרת, אין זה מתחום ההתמחות שלי. יתרה מזו, אין לי ולך השפעה על מצב כזה. אני מציע שנשוחח על מה שכן ביכולתנו לעשות, כלומר להבין כיצד מערכת היחסים בין אשתך ובינך לבין בנך משפיעה עליו כיום". ניכר שתשובתי הרגיעה את יהושע, והוא השיב: "אני מבין. כיום אין מי שיכול להוציא דיבוקים. בדור הקודם היו".

בהמשך הטיפול התחוור כי האקט המפחיד שהאם ביצעה אינו אלא שחזור של המציאות שחוותה כילדה. התברר שהיא חשה בודדה במערכה, ולכן הגיבה בקיצוניות. יהושע, כך הלך והתברר, חשב שעליו ללמד את אשתו את ה"אמת", וכי עליה לקבל אותה ממנו. כאשר הסתייגה מחלק מהנחיותיו, הוא בחר להתנתק. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אופנים, אך הנושא החשוב לענייננו הוא המצוקה שבבדידות שחוותה אשתו.

במקרה זה ניתן לראות פער גדול בין תפיסותיו ואמונותיו של המטופל לבין אלו שלי. מאידך גיסא, המציאות הטיפולית הוכיחה אפשרות של מפגש מפרה ומשנה (הטיפול נמשך כמה שנים). אף שיהושע המשיך להחזיק בעמדותיו, הוא למד לחבר בינן לבין המציאות, וגם למד להבין מדוע החיבור היה קשה לו.

סיכום

ישנם הבדלים במידת הצורך במטפל שומר תורה ומצוות. לדעתי, לנערים ולנערות יש צורך רב במטפל או במטפלת שומרי תורה ומצוות, משום שהמגע שלהם עם החומרים הפנימיים עדיין אינו שלם, ולכן לעמדות הסמויות של המטפל יש השפעה רבה יותר. ככל שהמטופל מגובש ובוגר יותר, הצורך בכך קטן לדעתי. מאידך גיסא, ככל שהמטפל מקצועי יותר, עמדותיו ינכחו פחות בפגישה.

המאמר עסק ברגישות תרבותית הרלוונטית לכל מערכת ערכים השונה מזו המערבית, והתייחס להיבטים מקצועיים בלבד. אין עניינו לעסוק בהיבט ההלכתי, אולם פטור בלא כלום אי אפשר. לדעת הרב נבנצל, לא כדאי ללכת למטפל או למטפלת שאינם יראי שמיים (מכתב המובא אצל בר אילן, 2015, עמ' 124).³ גם הרב רוזנצוויג פוסק כי יש להעדיף באופן כללי טיפול אצל מטפל ירא שמיים (רוזנצוויג והריס, 2022, עמ' 53, והערה 9), אולם מביא שיש הסבורים כי אין בכך העדפה.

הערות

1. אין זה מעניינו של מאמר זה, אולם קונפליקט זה הוביל אותי לכתיבת עבודת הדוקטור, העוסקת בשילוב בין כתבי הראי"ה לבין הגות פסיכולוגית. ↩
2. שמו ופרטיו של המטופל הוסוו לשם שמירה על פרטיותו. ↩
3. וזו לשונו: "...גם אצל רופאים רגילים יש הבדל אם פונים לרופא יר"ש או לא בנוגע ליחס אל מצוות שונות, אבל עוד הרבה יותר מזה ההבדל אצל רופאי הנפש. על כן אין כדאי לפנות אל רופאי נפש שאינם יראי שמים...". ↩

ביבליוגרפיה

• אוגדן, ת' (2001). הפגישה האנליטית הראשונה. בתוך ת' אוגדן, הקצה הפרימיטיבי של החוויה (עמ' 143-128). עם עובד.
• בר אילן, נ' (2015). טיפול פסיכולוגי וכיבוד הורים. אסיא, צה-צו, 124-111.
• כהנא, ב' (2020). אורות האדם והנפש: משנתו הפסיכולוגית של הראי"ה קוק וכלים ליישומה. ראובן מס.
• נוימן, א' (2022). מקורות התודעה היהודית. כרמל.
• פרויד, ז' (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד.
• רוזנצוויג, י' והריס, ש' (2022). נפשי בשאלתי: הלכות בריאות הנפש. מגיד.
• שושנה, א' (2021). חינוך וטיפול רגישי תרבות: סקירה והצעות לדיונים חדשים. מפגש לעבודה חינוכית-סוציאלית, 53, 42-15.
• American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.).
• Coutts-Smith, K. (2002). Cultural colonialism. Third Text, 16(1), 1–14.
• Frantsman-Spector, A., & Shoshana, A. (2018). Shameless accounts: Against psychological subjectivity and vulnerable femininity among prisoners' wives in Israel. Qualitative Sociology, 41(3), 381–398.
• Hardie, J. H., & Tyson, K. (2013). Other people's racism: Race, rednecks, and riots in a southern high school. Sociology of Education, 83–102.
• Kidron, C. (2012). Alterity and the particular limits of universalism: Comparing Jewish-Israeli Holocaust and Canadian Cambodian genocide legacies. Current Anthropology, 53, 723–754.
• Kidron, C. (2020). The "perfect failure" of communal genocide commemoration in Cambodia: Productive friction or "bone business"? Current Anthropology, 61(3), 304–334.
• Luhrmann, T. M., Padmavati, R., Tharoor, H., & Osei, A. (2015). Differences in voice-hearing experiences of people with psychosis in the USA, India and Ghana: Interview-based study. The British Journal of Psychiatry, 206, 41–44.
• Moskowitz, E. (2001). In therapy we trust: America's obsession with self-fulfillment. Johns Hopkins University Press.
• Roer-Strier, D., & Nadan, Y. (Eds.). (2020). Context-informed perspectives of child risk and protection in Israel. Springer.
• Shoshana, A. (2019). Ethnographies of therapeutic governance and agentic resistance in support groups for prisoners' wives. Journal of Contemporary Ethnography, 48(2), 236–260.
• Shoshana, A. (2020). Love, stigma and resistance: "Therapeutic microaggressions" in a support group for prisoners' wives. Symbolic Interaction, 43(1), 102–125.
• Swidler, A. (2001). Talk of love. University of Chicago Press.