הפצע שחי בבית: פוסט-טראומה וזוגיות
על הראי הכפול, על פגיעת התקשרות ועל חוט שמשתנה
מאת יוגב גלב
מה קורה בין לוחם שחזר הביתה לבין בת הזוג שלו, מדוע הזוגיות היא שסופגת את הפצע, וכיצד הריפוי מתרחש בתוך הקשר.
הפצע נוצר בחזית, אבל הוא חי בבית: ליד שולחן האוכל, במיטה, בשיחה שאינה מתקיימת. מי שמלווה לוחמים לאורך זמן מגלה שאי אפשר לספר את הסיפור של הפוסט-טראומה בלי לספר את הסיפור של הזוגיות. המאמר עוקב אחר שאלה אחת: מדוע, מכל המקומות האפשריים, הזוגיות היא זו שסופגת את הפגיעה – ומה נגזר מכך על הריפוי.
הרגע שבו הפצע נוחת בבית
בשעת הלחימה מתעורר חיבור של האדם אל מעבר לעצמו: שליחות, שייכות, אחוות לוחמים. החיבור הזה מעניק אומץ, והוא גם מגן – כל עוד האדם שרוי בתוכו, הכאב אינו מגיע אליו. השיבה הביתה היא הרגע שבו המגן מוסר. את התנועה הזאת כינה אחד ממטופליי "טפלת": מעבר מן המשיחי אל הטפל, ולעיתים אל מה שנחווה כחיים חסרי משמעות – בלשונו של ויניקוט, פחד מפני התמוטטות שכבר התרחשה (ויניקוט, 1974).
בבית זה נראה לא פעם כך: הוא אסוף ומתפקד מול העולם, ונעדר דווקא מול מי שקרובה אליו. היא רואה שהוא עונה לכל טלפון, ורק איתה אינו מדבר. הכאב מוסט אליה, ולעיתים אף ההאשמה – כאילו היא שמנעה ממנו להמשיך, ובכך גרמה לפגיעה. ההאשמה הזאת אינה אכזריות; היא שומרת ריחוק מן הפצע עצמו.
למה דווקא הזוגיות
התשובה נמצאת שנים לפני הפציעה, ברגע הבחירה בבן או בבת הזוג. הארוויל הנדריקס (הנדריקס, 1988) הראה שהבחירה הזאת אינה מקרית: היא נעשית ברובד הקדם-מילולי של הנפש, והיא מכוונת למטרה אחת – לרפא עם האחר את פצעי הילדות. כל אחד מאיתנו בוחר, בלי לדעת, במי שנושא את פני הפצע שלו ואת האפשרות לתקן אותו. וכיוון ששני בני הזוג עושים את אותה בחירה בדיוק, זה כלפי זו, הפצעים נעשים משלימים: מי שגדל בתחושת נטישה בוחר במי שאינה יודעת להיות לבד; מי שגדלה בלי שיראו אותה בוחרת במי שיודע להעניק סדר ויציבות.
זהו מנגנון נסתר, שאינו נועד להתגלות; רק במבט של שנים לאחור מתברר מה נבחר. ואני מבקש להוסיף רובד משלי: בבחירה הזוגית שוכנת גם אמונה – שהאהבה שלנו מסוגלת לתקן את מה שלא תוקן.
הפצע הכפול
כאן נסגר המעגל, והוא מסביר מדוע הפגיעה נוחתת בבית ולא במקום אחר.
פוסט-טראומה אינה מתכון אחיד. היא מתיישבת על הצומת הרגיש ביותר בהיסטוריה האישית ומעצימה אותו – לכך אני קורא "פוסט-טראומה בהזמנה אישית". אלא שאותו פצע ילדות עצמו הוא גם הפצע שסביבו נבנתה הזוגיות מלכתחילה. זהו הפצע הכפול: אין כאן שני פצעים שונים שנפגשו במקרה, אלא פצע אחד שעליו נשענות שתי מערכות בבת אחת. הטראומה מעצימה אותו מצד אחד, והזוגיות נשענת עליו מן הצד האחר – ולכן ההעצמה הטראומטית מגיעה אל הזוגיות ישירות, בלי תחנות ביניים.
מכאן גם ברור מדוע הפגיעה חריפה כל כך. הזוגיות לא נבחרה כזירה אקראית לפריקה; היא נבנתה בדיוק כדי להחזיק את מה שעכשיו מוצף. המבנה שנועד לרפא הוא המבנה שנסדק.
פגיעת התקשרות
סוזן ג'ונסון ועמיתיה (ג'ונסון ועמיתיה, 2001) טבעו מושג מדויק למה שקורה אז: פגיעת התקשרות. זהו אירוע שבו אחד מבני הזוג אינו שם בשביל האחר ברגע של סכנה או מצוקה, כשהצורך דחוף. האירוע נחווה כנטישה או כהפרת אמון, ונעשה אבן בוחן קבועה לאמינות של הקשר כולו; כל עוד אינו מעובד, הוא חוסם כל תיקון. בני הזוג מתארים אותו בשפת הטראומה – חיים ומוות, בידוד ונטישה – והנפגע נשבע לעצמו: לעולם לא עוד.
בזוגות שפוסט-טראומה נכנסה לחייהם הפגיעה כפולה, בדיוק כמו הפצע שהקים אותה. מצידה: ברגע הצורך הוא בחר בגדול – בצבא, בחברים או בשתיקה – והיא נעשתה טפלה. מצידו: אין בבית מקום לפצע שלו; הוא שומע שיתאפס כבר, ושומע שהפוסט-טראומה היא תירוץ. אף אחד מהם אינו פועל מרוע. היא אינה פנויה להכיל משום שהיא עצמה זקוקה, והוא אינו פנוי להיפתח משום שבנה את עצמו כמי שמכניס סדר. כל ניסיון להתקרב מעורר את הפגיעה, וכל נסיגה מאשרת אותה.
בצידוד אחד נוצר אפוא מעגל סגור שבו שני אנשים זקוקים בדיוק למה שהאחר אינו יכול לתת כרגע.
ריפוי שאינו חד-כיווני
אם הפצע כפול, גם הריפוי אינו יכול להיות חד-כיווני. הנדריקס מדגיש שהריפוי מתרחש ברמת הקשר ולא ברמת הפרט בנפרד (הנדריקס, 1988). התמונה של "הוא מחלים והיא תומכת" אינה מספיקה, ולמעשה היא משחזרת את הפגיעה: שוב הפצע שלה אינו נספר.
אצל הלוחם עצמו ראיתי שני שערים שדרכם הריפוי מתחיל. הראשון הוא האהבה – הרגע שבו אדם שנגע בריק מגלה שיש דבר אחד שאינו נבלע בו, הקשר עם מי שהוא אוהב. השני הוא מה שאני מכנה "קלילות בוגרת": היכולת לשחרר, לצחוק, להניח לרגע את המשא. היא בוגרת משום שאינה מכחישה את הכאב אלא נושאת אותו מגובה.
אצל בת הזוג מתרחשת תנועה מקבילה, ואין זה שער שלישי: היא אינה מחלימה מפוסט-טראומה שלא נשאה. אבל הכיוון זהה. אחת מהן תיארה שבועיים שבהם בן זוגה לא היה בבית: בתחילה פחדה מן הלבד, ובפועל גילתה שהיה לה טוב – ודווקא התיידדה איתו. זו תנועה פנימה: הקיום שלה מפסיק להיות תלוי בעשייה, באישה שיכולה הכול ומחזיקה הכול. ומן המקום הזה בדיוק היא יכולה לאהוב גם כשכרגע אינה מקבלת בחזרה – לא מתוך ויתור ולא מתוך הקרבה עיוורת, אלא מתוך רצון שאינו תלוי בתמורה.
החוט שמשתנה
זוגות שעברו את הדרך אינם חוזרים למי שהיו. החוט ביניהם אינו נקרע, אבל הוא משתנה – ולא תמיד בכיוון שמצפים לו.
הקשר החדש צריך לעיתים להכיל מובחנות ולהפחית תלות. מָארֵיי בואן (בואן, 1978), מייסד התיאוריה המשפחתית-מערכתית, העמיד את המושג בידול העצמי במרכז שיטתו: היכולת להבחין בין המחשבה לבין הרגש, ולשמור על תחושת עצמי מובחנת גם בתוך קשר קרוב. אדם מבודל נשאר מחובר בלי להימסר, ואילו רמה נמוכה של בידול מייצרת תגובתיות הדדית – שלומו של האחד תלוי כל כולו בשלום האחר.
בזוגות שליוויתי זהו בדיוק המעבר הנדרש. בשלב המשבר שני בני הזוג מתפקדים כמערכת אחת: כל תנודה אצלו מורגשת מיד אצלה, וכל נסיגה שלה מאשרת אצלו את הפצע. התקומה אינה קרבה גדולה יותר אלא קרבה אחרת – כזו שבה כל אחד מהם עומד גם בפני עצמו, ודווקא משום כך יכול לאהוב. הפחתת התלות אינה התרחקות; היא התנאי לכך שהאהבה תפסיק להיות תנאי להישרדות.
הפצע יושב במקום שבו הייתה ההתעלות, והמבנה שהיה מחסה נסדק. ודווקא שם, כשכל אחד מבני הזוג פוגש את הפצע שלו ולא רק את הפצע של האחר, נפתח המקום לתקומה: לא התמזגות, אלא ברית של שניים שיודעת להחזיק גם אהבה וגם פצע, בלי לדרוש מאף אחד מהם להחזיק את שניהם לבד.
המאמר מבוסס על ההרצאה לזוגות, לקהילות ולרכזי משפחות המילואים.
מקורות
- הראי"ה קוק, א"י. שמונה קבצים, קובץ ז, רכ.
- Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.
- Hendrix, H. (1988). Getting the love you want: A guide for couples. Henry Holt.
- Johnson, S. M., Makinen, J. A., & Millikin, J. W. (2001). Attachment injuries in couple relationships: A new perspective on impasses in couples therapy. Journal of Marital and Family Therapy, 27(2), 145–155.
- Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1, 103–107.