מאמרים · פוסט-טראומה · חשוון תשפ"ז · 8 דקות קריאה

לחזור לרצות: מה פוסט-טראומה עושה לרצון

ארבעה מושגים מחדר הטיפולים

מאת יוגב גלב

מגע עם המוות, "פוסט-טראומה בהזמנה אישית", "הטפלת" ושני שערים לריפוי: מושגים שצמחו ממאות שעות טיפול בלוחמים, ומודל של תקומת הרצון.

בשנתיים האחרונות ליוויתי, במאות שעות טיפול פרטני וזוגי, לוחמים ומשרתים בכוחות הביטחון, דתיים וחילוניים. ההגדרה הפסיכיאטרית של הפרעת דחק פוסט-טראומתית מונה תסמינים: חודרנות, הימנעות, עוררות. בחדר הטיפולים עולה שאלה אחרת, והיא קודמת לתסמינים: מה קרה לרצון. המאמר הזה עוקב אחר שרשרת של שאלות שהמטופלים עצמם העמידו – מהי הפגיעה, על מה היא נוחתת, מה החזיק אותה סגורה, ומה בכל זאת יכול לשקם – ומציע בסופה מודל של תקומת הרצון.

מהי הפגיעה

בסיום טיפול ארוך הראה לי מטופל קעקוע שעל גבו: כדור ארץ סדוק, מוחזק ביד אחת. הוא בחר להניח בו את התובנה המרכזית שלו – ההכרה בשבריריות הקיום, ולצידה האמונה שאפשר להחזיק אותה בכל זאת. הקעקוע הזה מגלם את ההגדרה הנפשית של פוסט-טראומה טוב מכל רשימת תסמינים: מגע עם המוות. המוות האפשרי של האדם עצמו, המוות הממשי של חברים, ושבריריות הקיום שנחרטת בגוף ובנפש.

הרישום הזה אינו שוכך. הוא ממשיך לומר משם, שוב ושוב, שהמוות קרוב. מה שאובד אינו רק השקט אלא הנחה שרובנו חיים בתוכה בלי לדעת שהיא הנחה: שהחיים מובטחים, שיש בהם מידה של נצח. במקומה נכנס מגע מוחשי עם ההיעדר. המפגש עם החיים עובר דהייה: החוויות נעשות שקופות, נטולות צבע.

מה המגע עם המוות עושה

פרויד, בניסוח שמסר אריק אריקסון, מדד את בריאות הנפש ביכולת לאהוב ולעבוד (אריקסון, 1950). המגע עם המוות חודר אל שני הצירים גם יחד, ולא במקרה: שניהם מניחים עתיד, ושניהם מניחים נוכחות.

בעבודה הפגיעה מתחפשת להצלחה. מטופל אחד תיאר את עצמו כמכור לא לאדרנלין של מהירות אלא ל"אדרנלין של משמעות": בשדה הוא מאפסן את השכל ואת הרגש, ובבית הקצב החיצוני אינו תואם עוד את הקצב הפנימי שלו. העבודה נעשית מפלט שמחזיק את האדם מתפקד ומרחיק אותו מעצמו. באהבה הפגיעה גלויה יותר ומדוברת פחות. אותו מטופל סיפר שבמיניות עולה לו תמונה מן השדה, ואז השאלה היחידה היא אם יצליח להמשיך או שיבקש לסיים. כשהזיכרון חי בגוף, אין מקום לנוכחות הפשוטה שהקרבה זקוקה לה; במקומה מגיע הלוחם.

על מה הפגיעה נוחתת

האם הפגיעה אחידה – מתכון קבוע שחל על כל מי שעבר את אותו אירוע? התשובה שעלתה בחדר הטיפולים היא שלילית, והיא עקרונית.

פוסט-טראומה מתיישבת על מה שכבר קיים. היא מוצאת את הצומת הרגיש ביותר בהיסטוריה האישית ומעצימה אותו. מטופל שנשא מילדותו את התחושה שאינו חכם – החכם במשפחה היה אחיו – בחר בשירות שדרש למידה מתמדת, ונפגע כשהמלחמה מנעה ממנו להוכיח את עצמו בדרך שבחר. הוא לא נפגע במקום חדש. הוא נפגע במקום שהיה שם שנים לפני שלבש מדים. לכך אני קורא "פוסט-טראומה בהזמנה אישית": האירוע אינו פוגע באקראי, אלא מוצא את הדלת שכבר הייתה פתוחה.

בנקודה הזו דעתי כדעת פרויד, שראה בכל פגיעה נפשית גם הד של מה שקדם לה, עד שקבע בחיבורו האחרון שאין זו פסיכואנליזה כאשר מוציאים את התקופה המוקדמת מכלל החקירה (פרויד, 1939). יונג, שעסק בנוירוזות המלחמה, ראה בטראומה אירוע חודרני מבחוץ (יונג, 1921). השדה הקליני, כפי שהוא נראה לי, מצדד כאן בפרויד.

מה החזיק את הדלת סגורה

אם הפצע היה שם תמיד, מדוע הוא נפתח דווקא עכשיו? התשובה נמצאת לא ברגע הפציעה אלא ברגע השיבה הביתה.

בשעת הלחימה מתעורר חיבור של האדם אל מעבר לעצמו: שליחות, שייכות, אחוות לוחמים. הסובייקט מתכלל עם המטרה הגדולה, ומתוך כך מגלה אומץ וגבורה – זהו המצב הנפשי הנדרש כדי להיכנס אל מקום שמסכן את ההישרדות. אך אותו חיבור אינו רק מקור של כוח; הוא גם מגן. כל עוד האדם שרוי בתוכו, הכאב אינו מגיע אליו.

את המילה לתנועה ההפוכה שמעתי ממטופל: "טפלת". השיבה הביתה נחווית כפיחות דרמטי, כמעבר מן המשיחי אל הטפל, ולעיתים כשיבה אל חיים נטולי משמעות. הטפלת נפרשת בשלוש שכבות. הראשונה היא ההסטה: הכאב מופנה אל הבית, ולא פעם אל בת הזוג, שכביכול היא שמנעה את ההמשך. השנייה היא לב העניין – כדברי מטופל, "דווקא המקום שבו הרגשתי שהצלחתי להיות חזק, מתוך תחושת שליחות, שם אני מרגיש עכשיו את הפצע הגדול ביותר". אין זה מקרה: הגודל נבנה בדיוק מעל פצע הילדות, וכשההגנה מוסרת מתגלה הפצע בדיוק במקום שכיסתה. השכבה השלישית היא טיב הכאב עצמו: "עכשיו, בלילה, אני חוזר לחוות את כל מה שלא חוויתי אז" – בלשונו של ויניקוט, הפחד מפני התמוטטות שכבר התרחשה (ויניקוט, 1974).

הטפלת מלמדת אפוא דבר עקרוני. היא אינה חושפת פצע חדש; היא מפרקת את המבנה שהסתיר פצע ישן. ומכאן גם השאלה הטיפולית משתנה: לא כיצד מרגיעים תסמינים, אלא כיצד מביאים אל חיי היום-יום את אותו גודל שהגן על האדם בשדה – והפעם כמשקם ולא רק כמגן.

שני שערים

בעבודה הטיפולית זיהיתי שני שערים שדרכם הגודל שב ומופיע.

שער האהבה. לוחם צעיר תיאר את העולם כמשחק מחשב שבו כולם רודפים אחרי בריאות, כסף ואושר, בלי לדעת שהכול חסר משמעות. מבחינתו הלוט הוסר, ואין הוא יכול עוד להשתתף בתמימות הזאת. השאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה אם גם האהבה נבלעת באותו ריק. כששאלתי אותו ישירות אם אהבתו לבת זוגו חסרת משמעות, הוא ענה שהוא רוצה להאמין שלא. הצעתי לו שאם הוא עומד ברצינות מול הכאב ומול המוות, ראוי שיעמוד באותה רצינות גם מול האהבה. בהמשך אמר שמבחינתו אלוהים הוא אהבה, וזה הדבר היחיד שקיים מעבר לריק. האהבה אינה מבטלת את מה שראה; היא הדבר האחד שאינו נבלע בו.

שער הקלילות הבוגרת. מטופל שפיתח התקפי חרדה חזר מריטריט טיפולי וסיפר על רגע שבו עמד על מדשאה ורץ ממנה אל האוויר. "היה מפחיד והיה כיף", אמר, "ואני חושב שהשחרור הזה מאפשר גם לשחרר בתוך ההתקף עצמו – לא לראות אותו ככול, לא להיות חרד מן החרדה".

למה שהתרחש שם אני קורא "קלילות בוגרת", ויש לה מבנה מדויק. היא פיצול חיובי: היכולת להחזיק בעת ובעונה אחת את המצוקה ואת החיים שקיימים מעבר לה, בלי שהאחת תבלע את האחרים. היא פועלת בדרך של צמצום – לא הכחשת הכאב אלא הקטנת השטח שהוא תופס בתודעה, מתוך הכנסה של חיוניות גדולה מן המוות. וכאן מתברר הפרדוקס שבבסיסה: היכולת להתרחב תלויה ביכולת לצמצם. מי שמסוגל לומר לעצמו "הנה שוב התקף חרדה, זה יעבור בעוד זמן מה" אינו מקטין את עצמו אלא מקטין את ההתקף, ומתוך כך נפתח בו מרחב. קלילות זו בוגרת משום שאינה מפילה את הכאב אלא נושאת אותו מגובה; הראי"ה קוק קרא לנקודה הגולמית הזו "סכלות מעט", וראה בה את הנושאת של הדחיפה הטבעית לחיים (שמונה קבצים, קובץ ז, רכ).

ההבדל בין שני השערים אינו בדרגה אלא בלשון. באחד הגודל מופיע כערך מנוסח – אהבה, אמונה; בשני הוא מופיע כשחרור גופני ומעשי, בלא ניסוח ערכי. בלשונו של רודולף אוטו (אוטו, 1923), שניהם מגע עם תודעת היצור – ההכרה בקטנות ובשבריריות מול מה שגדול מן האדם – לעומת תודעת הבורא, הטוענת שהכול מגיע לי.

פרויד, יונג, וניטשה

האם הקלילות הבוגרת אינה אלא ייאוש מחויך? כך היה ניטשה מסביר אותה: משאין חוק ואין ערך ממשי, נותר רק המחול, והצחוק מעל התהום הוא ההתעלות האותנטית. בקריאה שלי זו הדחקה. הקלילות הבוגרת אינה מחליפה את הכאב אלא מתקיימת לצידו; היא נפתחת רק מתוך דיאלוג איתו, ולא מתוך בריחה ממנו.

בשאלת תכלית הריפוי נחלקו פרויד ויונג. פרויד ראה את מטרת הטיפול בקשירת העוררות העודפת, כלומר בהשבת המצב לקדמותו (פרויד, 1920). יונג הציע תכלית אחרת: המרה של הפגיעה אל הכוחות החיים שמסתתרים מאחוריה, עד שתגיע לצורה שאפשר לכלול אותה במשמעות בשלמות הנפש (יונג, 1921). שורש המחלוקת הוא בתפיסת הלא-מודע: אצל פרויד הוא מכיל הדחקות שיצרו איסורי החברה, ואילו אצל יונג יש בו גם רכיבי חיים שטרם יצאו אל הפועל – לא רק עבר שסולק, אלא עתיד שמבקש להיוולד (יונג, 1928).

כאן דעתי כדעת יונג. השבה אינה אפשרית, והיא גם אינה המטרה. מטופלים מתארים את עצמם בסוף הדרך כמי שנעשו עמוקים יותר מן הבחינה הרגשית.

תקומת הרצון

לפרויד אין מקור של ריפוי, אלא קשירה. ליונג ולאריך נוימן יש מקור כזה, אך הוא כללי ופונה אל האדם היוצר (נוימן, 1949). בכתבי הראי"ה קוק מצאתי דגם שלישי, שמעמיד במרכז לא את היצירה אלא את הפעילות המוסרית, ומתוכה את היצירה.

המבנה פשוט בקווים הגדולים. הנפש בנויה על דיאלוג בין "רצון תחתון" – דחף, הישרדות וצורך – לבין "רצון עליון": רצון כללי להיטיב, חופשי, גמיש וענוותני. הטראומה מחזקת את הראשון, מגבירה את תחושת החסר ואת הריקות, ומשתיקה את השני.

בין שני הקטבים האלה נמצא מה שאני מכנה מרחב ההמרה, והוא ליבת המודל. זהו מרחב הפעילות המוסרית והיצירתית: מעשים ויצירות שאינם מדכאים את הרצון התחתון אלא מעדנים אותו, ומעתיקים את העונג ממושאים אשלייתיים אל מושאים אמיתיים יותר. המרחב הזה פועל בשני הכיוונים בבת אחת – הוא מזקק את התחתון ומחזק את המגע עם העליון. וככל שהמגע עם הרצון העליון מתחזק, מתרחבת הנפש: ברצון העליון הכול רחב יותר, ובתוך הרוחב הזה הטראומה נכללת בצורה שלמה יותר. היא אינה נמחקת ואינה מוכחשת; היא מוחזקת בתוך משהו גדול ממנה.

כך מתחברים שני השערים אל המודל. האהבה היא מגע ישיר עם הרצון העליון כערך. הקלילות הבוגרת היא מגע עימו דרך הגוף ודרך החיוניות, בלא ניסוח. בשני המקרים לא הושבה הנפש לקדמותה ולא הודחק הכאב; מה שהשתנה הוא הגובה שממנו הוא נראה. ובלשון הראי"ה: "התודעותה של הנשמה אל האדם באיזה אופן שהוא – הרי היא בעצמה פתח של גאולה" (שמונה קבצים, קובץ א, תשסו).

המאמר מבוסס על ההרצאה "לחזור לרצות". לצפייה בהרצאה

מקורות

  • הראי"ה קוק, א"י. שמונה קבצים, קובץ ז, רכ; קובץ א, תשסו.
  • אוטו, ר. (1923). הקדושה.
  • Erikson, E. H. (1950). Childhood and society. Norton.
  • Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle. Standard Edition, 18.
  • Freud, S. (1925). An autobiographical study. Standard Edition, 20.
  • Freud, S. (1939). Moses and monotheism. Standard Edition, 23.
  • Breuer, J., & Freud, S. (1895). Studies on hysteria. Standard Edition, 2.
  • Jung, C. G. (1921). The therapeutic value of abreaction. Collected Works, 16.
  • Jung, C. G. (1928). The relations between the ego and the unconscious. Collected Works, 7.
  • Neumann, E. (1949). Depth psychology and a new ethic.
  • Otto, R. (1923). The idea of the holy. Oxford University Press.
  • Winnicott, D. W. (1974). Fear of breakdown. International Review of Psycho-Analysis, 1, 103–107.

יוגב גלבעובד סוציאלי קליני ומדריך, פסיכותרפיסט בגישה יונגיאנית, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. מטפל ביחידים ובזוגות בירושלים, ומרצה על פוסט-טראומה. yogev.glav@gmail.com

לכל המאמרים