מאמרים · מחקר · חשוון תשפ"ז · 4 דקות קריאה

הרצון במשנת הראי"ה קוק: בין שופנהאואר לניטשה

תקציר מחקר

מאת יוגב גלב

קריאה מטא-פסיכולוגית בכתבי הרב קוק: רצון תחתון ורצון עליון, הדיאלוג ביניהם, והמענה שהוא מציע לשופנהאואר, לניטשה ולניהיליזם.

על הצד הפסיכולוגי שבהגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1935-1865) נכתב מעט, בהשוואה לעיסוק הפילוסופי והתאולוגי הענף בהגותו. המחקר שאני עוסק בו מציע לקרוא את הכתבים כהגות שאפשר לדלות ממנה תורת נפש שיטתית, ומעמיד במרכזה מושג אחד: הרצון.

למה דווקא הרצון

הבחירה אינה שרירותית. המונחים "רצון" ו"חפץ" הם מן השכיחים ביותר בכתבי הראי"ה בכל הנוגע לנפש האדם, ושכיחותם אינה מקרה סגנוני: הם נושאים את המבנה. כשהוגה חוזר אל מושג אחד מאות פעמים, ומניח עליו את ההסבר לסבל, לחירות, ליצירה ולתיקון, אפשר לקרוא את הגותו דרכו.

הרצון הזה אינו הרצון במובן הרגיל של העברית, כלומר חשק פרטי ברגע נתון. הוא "הסכמת החיים" – תנועה כללית, קבועה ויציבה של החיים לכיוון מסוים, שיכולה להשתנות אך אינה מתחלפת מרגע לרגע. מדובר במשהו קרוב יותר לכיוון שבו אדם נוטה מכל מקום שבו הוא עומד, מאשר למה שהוא מבקש הבוקר.

קריאה של טקסט דתי כתורת נפש

הקושי המתודי גלוי, וראוי להודות בו לפני כל דבר אחר. שיח מטא-פסיכולוגי ושיח דתי הם, בלשון המחקר, משחקי לשון שונים, והמעבר ביניהם עלול להיגמר באחת משתי דרכים גרועות. האחת היא רדוקציה גסה, שמתרגמת כל אמירה דתית לתסמין נפשי ומאבדת בדרך את מה שהיה בה. האחרת היא הכללה רכה, שמכבדת את שני הצדדים ואינה אומרת דבר.

הדרך שאני מציע מבקשת לעבור בין השתיים: לוותר על הרדוקטיביות היתרה של פסיכולוגיה שמכירה רק בלא-מודע האישי ומסרבת להכיר בממד הטרנסצנדנטי של הנפש, ובד בבד לצמצם את הפרשנות הרדוקטיבית של התחום הדתי להיבטים הנוגעים ישירות לטבע האדם. התוצאה אינה חילוץ של רעיונות פסיכולוגיים מתוך טקסט דתי, אלא בניית מסגרת תיאורטית להבנת תהליכים נפשיים על בסיס מושגים תאולוגיים.

שני רבדים, ומה שביניהם

הראי"ה מבחין בין שני רבדים של רצון. "הרצון התחתון" הוא הדחפים הטבעיים והקיום ההישרדותי. "הרצון העליון" הוא הקומה הרוחנית שבאדם, הקשורה לרצון האלוהי, ומהווה מניע לפעולה מוסרית וליצירה אותנטית.

ההבחנה עצמה אינה חדשה, ושורשיה במסורת הקבלית. החידוש נמצא ביחס שבין הרבדים. הרצון התחתון אינו מבוטל ואינו מוכנע: הוא מזדכך ומופנה מעלה באמצעות התודעה העצמית, שמתווכת בינו לבין הרצון העליון ומאפשרת את מימושו כמפעל מוסרי ורוחני. האדם, בקריאה הזאת, מתהווה מן הדיאלוג בין השניים.

לשון "דיאלוג" אינה מקרית, והיא נקודת המפתח. בדיאלקטיקה ההגליאנית הסינתזה מבטלת את המתח הקודם; אצל הראי"ה המתח נשמר, והוא עצמו התנאי לחיוניות מתמשכת. בריאות נפשית, לפי זה, אינה מצב שמגיעים אליו אלא תנועה שנשמרת: מעבר מרצון משועבד לרצון חופשי, מנוקשה לגמיש, מיהיר לעניו, מסביל ליוצר.

מכאן נגזרת גם עמדה ביחס לרוע ולסבל. הם מובנים כעיוות של תנועות שהן חיוביות ביסודן, ולא ככוח הרסני עצמאי. לעמדה הזאת אני קורא אופטימיות מורכבת: היא מכירה בקיומו של הרוע, ורואה בו חלק מן הדינמיקה של ההתפתחות ולא יסוד נפרד שיש להכחידו.

שלוש מצוקות שהמודרנה הותירה פתוחות

עניינו של המחקר אינו בהצגת המודל לעצמו, אלא בהעמדתו כמענה. שלוש תחנות במחשבה המודרנית הולידו שלוש מצוקות, וכל אחת מהן נוגעת בדיוק במקום שהראי"ה עוסק בו.

הראשונה היא הטרגדיה של שופנהאואר. בעקבות קאנט (קאנט, 1781) הוא קבע שביסוד הקיום מונח "רצון עיוור" – התפרצות אנרגיה חסרת כיוון, אגואיסטית, שאינה ניתנת להשבעה, ושהתבונה אינה אלא משרתת שלה (שופנהאואר, 1819). מכאן מעגל סבל שאין ממנו מוצא: אי-מימוש התשוקה מוליד תסכול, ומימושה מוליד שעמום ותשוקה חדשה. הראי"ה מסכים עם הקדימות של הרצון על פני החכמה, וחולק על זהותו: בעיניו הדבר כשלעצמו אינו הרצון העיוור. ההבדל הזה אינו סמנטי, והוא משנה את מעמדו של כל הסבל שתואר.

השנייה היא האדם העליון של ניטשה. ניטשה דחה את הפתרון האסקטי, הציב במקומו את הרצון לעוצמה, וחזה את עלייתו של "האדם האחרון", נטול הממד הטרנסצנדנטי. אך בלב המהלך מונחת הודאה מפתיעה מפיו של זרתוסטרא, שלא היה יכול לשאת את קיומם של אלים מבלי להיות אל בעצמו (ניטשה, 1885-1883). הראי"ה קורא אף הוא לאדם "להתגבר על עצמו", אך הקריאה שלו אינה לעוצמה כופה, והיא מציעה מענה מבני לקנאה הזאת עצמה.

השלישית היא הניהיליזם הפוסט-מודרני. טרי איגלטון (איגלטון, 2014) הצביע על פרדוקס שבלב שתי התפיסות הקודמות: מה שמתחזה לאתאיזם רדיקלי חושף למעשה כמיהה דתית מוסווית – הנצחת האלוהות בצורה אחרת. הפרדוקס הזה נעשה נקודת מפנה בפילוסופיה האנטי-מהותנית, ששוללת כל מהות קבועה ומגיעה אל מות הסובייקט. ברוך כהנא הצביע על שורשה הנפשי של התרבות הזאת בגבורת דחף המוות על פני דחף החיים (כהנא, 2020). אף שהראי"ה חי לפני שנוסחה המחשבה הזאת, המבנה הדיאלוגי שהוא מציע נוגע ישירות במצוקת הפירוק: הוא מאפשר שינוי והתפתחות בלי אובדן זהות.

בשלוש התחנות האלה חוזר אותו דפוס: התיאור הפילוסופי המודרני אינו שגוי. הוא מתאר נאמנה קומה אחת של הנפש, ומכריז עליה כעל הקומה היחידה. השאלה שהמחקר עוסק בה היא מה משתנה כשמניחים קומה נוספת מעליה – ומה בדיוק עובר בין השתיים.

המאמר המלא, באנגלית, התקבל לפרסום בכתב עת בין-לאומי למדעי היהדות, בכפוף לתיקונים. הוא חלק מסדרת מאמרים המבוססת על עבודת הדוקטור "גאולת הרצון". תקציר מורחב יפורסם כאן עם פרסומו.

מקורות

  • הראי"ה קוק, א"י. שמונה קבצים.
  • הראי"ה קוק, א"י. אורות הקודש.
  • כהנא, ב' (2020). אורות האדם והנפש: משנתו הפסיכולוגית של הראי"ה קוק וכלים ליישומה. ראובן מס.
  • קאנט, ע' (1781). ביקורת התבונה הטהורה.
  • שופנהאואר, א' (1819). העולם כרצון וכדימוי.
  • ניטשה, פ' (1885-1883). כה אמר זרתוסטרא.
  • Eagleton, T. (2014). Culture and the death of God. Yale University Press.

יוגב גלבעובד סוציאלי קליני ומדריך, פסיכותרפיסט בגישה יונגיאנית, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. מטפל ביחידים ובזוגות בירושלים, ומרצה על פוסט-טראומה. yogev.glav@gmail.com

לכל המאמרים