מאמרים · מחקר · חשוון תשפ"ז · 6 דקות קריאה

מה שפרויד לא יכול היה לנתח לבד

על גבול אחד במחשבתו, ועל מה שמונח מעברו

מאת יוגב גלב

מדוע חזר פרויד שוב ושוב אל הדת, אף שידע שהחיבורים האלה נכשלים? קריאה פסיכוביוגרפית בהשמטת הממד הרוחני מן הפסיכואנליזה.

במשך כשלושה עשורים, ובעיקר בשנותיו האחרונות, שב זיגמונד פרויד אל הדת: ב"טוטם וטאבו", ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", ב"עתידה של אשליה", ב"תרבות בלא נחת", ולבסוף ב"משה האיש והדת המונותאיסטית". החיבורים האלה ספגו ביקורת חריפה כבר בימי חייו, משלושה תחומים שונים – פילוסופיה, אנתרופולוגיה וחקר הדת – ובכל אחד מהם הצביעו המבקרים על אותו כשל עצמו: הסקת מסקנות גורפות על תולדות האנושות מתוך מודל נפשי אחד, בלי הבסיס הראייתי שהתחומים האלה דורשים.

ראוי לומר מראש שאין בכך כדי לגרוע מגדולתו של פרויד או מפוריות התגליות הקליניות שלו. השאלה שלפנינו אינה שאלה על ההוגה אלא על גבול אחד במחשבתו; ודווקא עוצמת ההשפעה שלו היא שמחייבת לבחון את הגבול הזה ברצינות.

מה שהופך את השאלה לחדה

אפשר היה להסתפק בהסבר הפשוט: הוגה גדול חרג מתחום מומחיותו, כפי שקורה לא מעט. אלא שכאן החריגה חמורה מן הרגיל, משום שהחורג ידע בזמן אמת על החריגה ועל כישלונה – ובכל זאת נדחף לבצע אותה.

העדות לכך גלויה בהתכתבות עם הסופר ארנולד צווייג (פרויד וצווייג, 2016). כבר במכתב הראשון על משה הודה פרויד שהחיבור אינו נראה לו מבוסס דיו, ושאינו אוהב אותו; בהמשך הדגיש שמה שהתחזק בו הוא דווקא הספק, בגלל חולשת הבנייה ההיסטורית, ושבשל הספק הזה נמנע מלפרסם. ובכל זאת הוא מתאר את עצמו ככותב כמו בעל כורחו, רדוף בידי דמותו של משה, ומדמה את החיבור לפסל ענק שהוקם על רגלי חרס. לצד זה נשמע גם קולו המודע: הוא הצהיר שתרומותיו לפסיכולוגיה של הדת חשובות לו יותר מתרומותיו האחרות.

לפנינו, אם כן, לא חריגה בלבד אלא חריגה המודעת לעצמה: הוגה שיודע שהמהלך שלו רעוע, מצהיר על כך בכתב, ואינו מסוגל להניח לו. את ההסבר לסתירה הזאת אי אפשר למצוא במישור המתודולוגי, שמוצה בביקורת בת זמנו. יש לחפש אותו במישור אחר – הנפשי.

המושג שחסר בארגז הכלים

כדי לנסח את השאלה הזאת נדרש מושג שפרויד עצמו לא החזיק בו. רודולף אוטו טבע את המונח "נומינוזי" לממד ראשוני בדת, שאינו ניתן לרדוקציה לשום ממד אחר (אוטו, 1923). גרעינו החווייתי הוא תודעת היצור – הכרת האדם בעצמו כיצור קטן וחסר ערך מול מה שנשגב מכול – ואוטו כינה אותו מיסטריום טרמנדום, הסוד האוחז ומרעיד את הנפש.

יונג אימץ את המושג והדגיש בו תכונה אחת שראוי לשים אליה לב: הנומינוזי אינו נגרם במעשה רצון. הוא אוחז באדם ושולט בו, והאדם הוא קורבנו יותר מאשר יוצרו (יונג, 2005; יונג, 1966). מי שמחזיק את ההגדרה הזאת בידו שומע אחרת את תיאורו של פרויד את עצמו ככותב בעל כורחו, רדוף בידי דמות שאינה מרפה.

הביקורת שהשמיעו יונג ונוימן

הקריאה הזאת אינה חדשה. שניים מגדולי הפסיכולוגיה האנליטית ניסחו אותה במפורש, וראוי להכיר את טענתם לפני שמכריעים בה.

יונג, ב"זיכרונות, חלומות, מחשבות", מתאר את נקודת המחלוקת המרכזית בינו לבין פרויד: יחסו של פרויד לכל ביטוי רוחני ותרבותי מתוך חשד מובנה, בהנחה הרדוקציוניסטית שמקורו במיניות מודחקת. לדעת יונג, המשקל הנפשי המרכזי שהעניק פרויד למיניות הוא עצמו המרה של היחס לאלוהי. מרירותו, הוא כותב, נבעה מן הסתירה בין תחושתו שלמיניות איכות מיסטית לבין ההמשגה הביולוגית-רדוקציוניסטית שבה בחר – סתירה שמעידה על בריחה מפני הצד המיסטי שבאישיותו.

אריך נוימן פיתח את הטענה לכלל קריאה שיטתית (נוימן, 1956; נוימן, 2017). נקודת המוצא שלו היא ששני מאפיינים משותפים לפרויד וכמעט לכל תלמידיו הקרובים: יהדותם, והעובדה שאף שהיו פסיכואנליטיקאים, הם עצמם לא עברו אנליזה אישית. על תפיסה מסוימת של היהדות – כדת המקדשת את הרציונלי ואינה מיסטית במהותה – בונה פרויד, לטענתו, את הציר המרכזי של תורתו: האל הטרנסצנדנטי מומר באב, ומכאן נולדים החוק וסמכות התבונה. רצח האב מוליד בעת ובעונה אחת את הציווי המוסרי ואת האשמה על הרצח, והאדם הפרוידיאני אשם וטרגי במהותו. הפסיכואנליזה, בקריאה הזאת, היא ברית חדשה: המתת האל הטרנסצנדנטי והחייאתו בתוך הנפש בדמות ה"אני העליון" – תיאולוגיה אתאיסטית מודרנית, שבה האדם עצמו הוא זירת המאבק בין הדחף לחוק.

ועם זאת נוימן אינו דוחה את המהלך. זיהוי החוק, או האב, כעיקרון המארגן של הנפש הוא בעיניו צעד התבגרות חשוב שהפסיכואנליזה מלמדת. אך הוא גם גבולה וצילה: הממד הנשי – האם הארכיטיפית, היצירתי והמיסטי – מודחק ומוצא מן התיאוריה. ואותו ממד, יש להזכיר, הוא בדיוק הספירה שאליה קשר נוימן את האיכות הנומינוזית: הילד חווה באמו תחילה את ארכיטיפ האם הגדולה, דמות כל-יכולה שבה הוא תלוי בכול (נוימן, 1955).

ההערה שקל להחמיץ

בתוך הביקורת הזאת מונחת הערה שנשמעת טכנית והיא עקרונית: פרויד לא עבר אנליזה אישית. הוא ערך על עצמו אנליזה עצמית, ובמהלכה כתב לווילהלם פליס שאנליזה עצמית אמיתית אינה אפשרית (פרויד, 1985) – ובכל זאת לא פנה לאחר.

כאן נוגעת השאלה במשהו שחורג מן הביוגרפיה. אדם המתבונן בעצמו מסוגל לזהות את התסביך שנראה לו כמניע את חייו, אך הזיהוי העצמי נעצר כמעט תמיד ברובד הגלוי, ומעצם טבעו: התסביך הגלוי הוא שפת האני, ומה שמתחתיו כתוב בשפה שהאני אינו דובר. קריאתו מחייבת אדם נוסף. יונג המשיל את המפגש הטיפולי למגע בין שני חומרים כימיים: אם יש חיבור, שניהם משתנים (יונג, 1966). לידה, בנפש כבגוף, דורשת שניים.

הרמנויטיקת החשד שייסדה את מפעלו של פרויד פעלה אפוא גם על מייסדה: החשדן אינו יכול להפקיד את נפשו בידי אחר. והשאלה שנותרת פתוחה היא אם הקושי הזה והיחס אל הנומינוזי אינם שני צדדים של מטבע אחד.

מה מונח כאן בשביל חדר הטיפולים

השאלה אינה היסטורית בלבד. אם השמטת הממד הנומינוזי מן המטא-פסיכולוגיה היא ביוגרפית ולא הכרחית, נפתח בפני התיאוריה ובפני המטפל מרחב להתייחס אל החומר הרוחני שהמטופל מביא לא כאל תסמין שיש לפרק, אלא כאל רובד לגיטימי של הנפש הממתין להקשבה. ואם הרובד שמתחת לתסביך נקרא רק בשניים, הרי שהמסגרת הטיפולית עצמה – שניים היושבים יחד – אינה נסיבה טכנית אלא תנאי לגילויו.

במאמר הנמצא כעת בשיפוט אני מציע קריאה פסיכוביוגרפית שמבקשת להשיב על השאלה הזאת, ולהראות מדוע דווקא הדת היא שאחזה בפרויד ולא הניחה לו. הקריאה נשענת על עדויות מתועדות מכתביו ומעדויות בני זמנו, ומסקנתה נוגעת באפשרות שמונחת מעבר לגבול: השבת הממד הנשי-נומינוזי אל מבנה הנפש – לא במקום עקרון האב, אלא על גביו.

המאמר המלא, באנגלית, נמצא בשיפוט בכתב עת בין-לאומי ללימודי יונג. תקציר מורחב יפורסם כאן עם פרסומו.

מקורות

  • Freud, S. (1985). The complete letters of Sigmund Freud to Wilhelm Fliess, 1887–1904 (J. M. Masson, Trans. & Ed.). Belknap Press.
  • Freud, S., & Zweig, A. (2016). Correspondence (1927–1939) (N. Kol, Trans.). Resling. [in Hebrew]
  • Jung, C. G. Memories, dreams, reflections (M. Ankori, Trans.). Modan. [in Hebrew]
  • Jung, C. G. (1966). Problems of modern psychotherapy. In The practice of psychotherapy. Collected Works, 16.
  • Jung, C. G. (2005). Psychology and religion (Y. Sapir, Trans.). Resling. [in Hebrew]
  • Neumann, E. (1955). The great mother: An analysis of the archetype (R. Manheim, Trans.). Pantheon Books.
  • Neumann, E. (1956). In honour of the centenary of Freud's birth. The Journal of Analytical Psychology, 1(2), 195–201.
  • Neumann, E. (2017). Freud and the father image. In The essays of Erich Neumann: Vol. 2. Creative man (E. Rolfe, Trans.). Princeton University Press.
  • Otto, R. (1923). The idea of the holy (J. W. Harvey, Trans.). Oxford University Press.

יוגב גלבעובד סוציאלי קליני ומדריך, פסיכותרפיסט בגישה יונגיאנית, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. מטפל ביחידים ובזוגות בירושלים, ומרצה על פוסט-טראומה. yogev.glav@gmail.com

לכל המאמרים