מאמרים · פסיכולוגיה ומיתוס · חשוון תשפ"ז · 5 דקות קריאה

חטאה של חוה: קריאה בסיפור הגן מנקודת המבט של תודעת האישה

מהערצה, דרך חשד, אל אמון בוגר

מאת יוגב גלב

התמימות הראשונה, הבדידות שסודקת את האמון, תנועת הנחש והעונג שבשליטה – ומה קורה למי שלא הרשתה לעצמה לרעוב.

מיתוס האישה הבראשיתי נקרא בדרך כלל כסיפור על אשמה. אני מציע לקרוא אותו אחרת: לא כדי לשפוט ולא כדי להצדיק, אלא כדי לתאר את מה שמתרחש בנפש – תודעה שעוברת מהערצה, דרך בדידות וחשד, אל האפשרות של אמון בוגר. המיתוס מתאר את הדברים כהווייתם, ולא כפי שראוי היה שיהיו. זהו גם, לדעתי, מסלול שחוזר בחדר הטיפולים.

כפל הפנים של הנשי

היחס אל הנשי כפול ביסודו: אם ומפתה. במיתוס היווני הכפילות מתגלמת בשתי דמויות – גאיה, האדמה הקדמונית, שיולדת ומכילה אך גם זוממת ומסיתה, ואפרודיטה, אלת האהבה והתשוקה, שבגלגול הרומי שלה אף לוחמת. פסיכולוגיית המעמקים ירשה את הפיצול: יונג הבחין בין ארכיטיפ האם לארכיטיפ האנימה, ופרויד תיאר אותו מצד הגבר – היכן שהוא אוהב אינו משתוקק, והיכן שהוא משתוקק אינו יכול לאהוב. פרנצי כינה "בלבול שפות" את הפער בין שפת הרוך לשפת התשוקה.

את המהותנות של יונג קשה לקבל היום. בעקבות הפוסט-יונגיאנים אני קורא את הארכיטיפים כקריאות כיוון: כוחות שזורמים בנפש ומשפיעים על האישה ועל האיש במידה משתנה. לקריאה כזו יש יסוד במחשבה היהודית – פילון ראה בסיפור הגן הזמנה לפירוש אלגורי, והרמב"ם קרא אותו כמשל. הדמויות הן כוחות בנפש, וכל מה שנאמר כאן על הנשי נאמר על הארכיטיפ, שמתקיים באיש כבאישה.

התמימות הראשונה: אחדות ההערצה

הרגש שהמדרש מייחס לחווה כלפי אדם הוא הערצה. היא קוראת לו "רבי": אחדות בלי מרחק ובלי עצמי נפרד. אדם מנצל את התמימות הזו כדי להעצים את תחושת החיוניות שלו. על הצו שקיבל הוא מוסיף גדר משלו, שאין לגעת בעץ, וחז"ל פוסקים שכל המוסיף גורע. ההערצה יצאה מאיזון.

זאת יש להבין על רקע הירידה: אדם, שהיה בלוע באלוהות, נפל אל חסר. שני מסלולים פותחים בפניו דרך חזרה אל המלאות – היצירה והמיניות. אריך נוימן ראה באדם יוצר את הבריאות עצמה: היכולת לפגוש את העולם, לקרוא לו בשם ולשכלל אותו. הזוהר קורא את דברי אדם אל האישה, "עצם מעצמי ובשר מבשרי", כשירת אהבה שהוא שר לה.

האישה לבדה

האחדות הגולמית לא החזיקה מעמד. המדרש שואל היכן היה אדם כשדיברה האישה עם הנחש, ועונה: עסק בצרכים שלו ונרדם. פרויד תיאר את התינוק הרווה, שנסוג מן השד ונרדם מאושר, כדגם של הסיפוק המיני הבוגר. אדם חוזר אל העונג ונרדם – והאישה נותרת לבדה.

מן הלבד נסדק האמון, ולא רק הרגשי. אם הוא עסוק בעצמו, אולי גם הצו שלו אינו אמת? אולי הוא נועד לשלוט בי? ואולי אני יכולה לשלוט בו? המדרש שם בפיה בדיוק את המחשבה הזו: כל מה שציווה עליי מתחילה – שקר הוא.

תנועת הנחש

כאן מופיע הנחש: קול פנימי שמבקש להשיב את החיוניות שנפצעה. לתנועה הזו שלושה רכיבים – חסר שממנו היא נולדת, רפלקסיה שמתבוננת בחוויה מבחוץ, וחשד שקורא את המציאות כעוינת. במדרש הנחש טוען שהבורא אסר את העץ מתוך קנאה.

הפתרון שהתנועה מציעה הוא שליטה, והשליטה מענגת. הראי"ה קוק מתאר את הצד האפל שלה: הנאה של מי ששורר ומושל, שצומחת מתוך הכוח. רבי פנחס בן יאיר אומר שהעץ לא היה שונה משאר העצים ונקרא עץ הדעת על שם סופו – כלומר הדעת לא הייתה בפרי אלא בבחירה עצמה, משום שהבחירה רפלקטיבית. שקלובסקי לימד שההרגל בולע את הדברים ושהאמנות מזירה אותם כדי שנחוש בהם מחדש. כך גם היכולת לעמוד מחוץ לנתון ולומר "זה לא נכון לי" מעניקה תחושת קיום חזקה מזו שאבדה בבדידות. ברגע הזה ההערצה מתהפכת לרצון לשלוט.

ואז האישה פונה אל אדם – לא בטיעון אלא ברגש. המדרש שם בפיה את החשש שתמות ואישה אחרת תיברא לו, ומתאר אותה ממררת בבכי. היא מחברת אותו אל המשמעות הרגשית של הנטישה שלו, והאשמה מצמיתה אותו עד שלצו לא נותרת השפעה. השם שהוא נותן לה נדרש במדרש מלשון נחש: חכמת האישה, כפי שנולדה בגן, היא חכמת הנחש.

תמימות שנייה

פול ריקר תיאר שלושה שלבים: תמימות ראשונה, הרמנויטיקה של חשד, ותמימות שנייה. בסיפור הגן השלב השלישי הוא זה שלא הושלם. התמימות השנייה רואה את כל מה שראה הנחש – שהבדידות אמיתית, שאדם אכן שגה, ושהגדר שהוסיף אינה הצו – אך רואה זאת מתוך אמון ביכולת לבנות קשר.

הזוהר קובע שהאיסור לא חל על הדעת אלא על נטילתה לבדה, מנותקת מעץ החיים. זהו, בלשון אחרת, ההבדל בין דיאלוג על הנטישה לבין דיאלקטיקה של שליטה הדדית.

משל יבהיר את ההבדל. אדם שאסור לו לאכול מתוק עומד מול עוגה. יש שהוא אומר "אסור לי" ונשמע למציאות – תמימות ראשונה. יש שהוא מתריס "מוטב למות שבע" – תחושת חיים שמביאה מוות, דרכו של הנחש. ויש שהוא נמנע, אך אינו מכחיש את הרעב שלו למתיקות, ולומד למצוא אותה במקום שבו היא מזינה ואינה ממיתה.

החטא שלא נחטא

הקריאה הזו מאירה גם את התמונה ההפוכה: תודעה שלא הגיעה כלל אל העץ. בבראשית האכילה נולדת מראייה ומתשוקה – האישה רואה שהעץ טוב למאכל ונחמד לעיניים – ורק אחר כך נפקחות העיניים. בלי רעב אין ראייה, בלי ראייה אין תשוקה, ובלי תשוקה אין חטא; ולכן העיניים אינן נפקחות.

מי שאינה מאמינה שהרעב שלה ייענה, מוטב לה שלא תרעב כלל. הסירוב לרעוב אינו היעדר אלא הכרעה, והוא עצמו צורה של שליטה – חומה שאין מה להמיר בה. חטא עץ הדעת הוא קודם כול דיון, היכולת להעמיד דעה מול ה"רבי"; היכן שלא התקיים דיון, לא היה גם עץ דעת.

מכאן נגזרת הבחנה שקל להחמיץ. מבחינה פסיכולוגית, החטא אינו ראשית הרוע אלא סימן חיים: הוא מעיד על רעב, על ראייה ועל רצון, ולכן יש בו מה להמיר. מי שלא חטאה נותרת בלי שלושת אלה, ולכן גם בלי חומר לעבוד איתו. זו אבחנה על מצב הנפש, לא פסק דין על המעשה.

מכאן נגזרת הבחנה שקל להחמיץ. מבחינה פסיכולוגית, החטא אינו ראשית הרוע אלא סימן חיים: הוא מעיד על רעב, על ראייה ועל רצון, ולכן יש בו מה להמיר. מי שלא חטאה נותרת בלי שלושת אלה, ולכן גם בלי חומר לעבוד איתו. זו אבחנה על מצב הנפש, לא פסק דין על המעשה.

שכן המעשה עצמו אינו מתחייב. התיקון של הבדידות הוא היכולת לדיאלוג, והדיאלוג היה פתוח גם כאן: אפשר היה להעמיד דעה מול ה"רבי" בלי החשד, בלי המניפולציה הרגשית ובלי התאווה לשלוט. התנועה הדיאלקטית – חסר, רפלקסיה, חשד – מסבירה את מה שקרה, ואינה מצדיקה אותו. היא התגובה הגולמית, זו שעולה מאליה כשאין כלים אחרים.

מבחינה חינוכית ומוסרית נולדת כאן אפוא דרישה: להתעלות מעל התגובה הגולמית הזו, ולבחור בדיאלוג במקום בשליטה. זה בדיוק תפקידו של הטיפול – לא לאשר את הדפוס ולא להוקיע אותו, אלא ללוות את המעבר ממנו אל מה שיכול לבוא במקומו. המיתוס היסודי, לעומת זאת, אינו מורה; הוא מתאר את הדברים כהווייתם, ובכך נותן שם לכוחות שאיתם העבודה מתחילה.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במכון רוטנברג, חשוון תשפ"ז.

יוגב גלבעובד סוציאלי קליני ומדריך, פסיכותרפיסט בגישה יונגיאנית, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. מטפל ביחידים ובזוגות בירושלים, ומרצה על פוסט-טראומה. yogev.glav@gmail.com

לכל המאמרים